לזכור, למען הנוער

בכל שנה זה נעשה יותר קשה. השבוע שבין יום השואה והגבורה לבין יום הזיכרון ויום העצמאות שפורץ בסיומו, מותירים אותי מטולטלת ומהורהרת. השנה, זה יהיה טעון במיוחד. היום, לפני שבעה חודשים, נפל על כולנו מחדל שמיני עצרת. אלפי הרוגים, אלפי פצועים בגוף ובנפש, חטופים רבים, שמהם עדיין 132 בשבי חמאס שטבח בנו. השאלות קשות ואינן מרפות.

בליל יום הזיכרון לשואה ולגבורה נכחתי באירוע "זיכרון בסלון" ברמת השרון. רונן בר־אוריין סיפר על אמו, אסתר בר־אוריין לבית קליין ז״ל, ילידת הונגריה, שורדת אושוויץ. היתה רק בת 14 בזמן המלחמה והצליחה להישאר בחיים.

מה שריתק אותי באותו ערב היתה הנוכחות המאסיבית של בני נוער, חבריהם של ילדי המארחים. ישבו פעורי פה. מחו דמעה ולא בסתר. הרשו לעצמם להתחבר לאירוע. נמלאתי תקווה גדולה, שיש דור צעיר, מעורב ואכפתי.

כשיצאתי משם שמעתי את נאומיהם של ראשי המדינה, שלא הצליחו להסכים אם 7 באוקטובר עונה להגדרה "שואה". ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמר בטקס ביד ושם: ״אני מבקש לחדד - מתקפת הטרור המחרידה ב־7 באוקטובר לא היתה 'שואה'. לא בגלל היעדר הכוונה להשמיד את כולנו, אלא בגלל היעדר היכולת לעשות זאת". והוא המשיך: "הכוונה היא אותה כוונה. הנאצים חתרו לחסל את היהודים עד האחרון שבהם. מרצחי חמאס מונחים על ידי אותה מטרה בדיוק. הם הורגים תינוקות, ילדים, נשים וגברים. הם עושים זאת מבלי להניד עפעף". ולמרות ההשוואה בין מעשי הנאצים לבין מעשי חמאס, ראש הממשלה מבקש שלא נכנה זאת שואה, אלא מתקפת טרור.

נשיא המדינה, יצחק הרצוג, אמר: "זאת לא היתה שואה מפני שיש לנו היום את מדינת ישראל ואת צה"ל. אף שתוצאות האסון והתדהמה עדיין הולמות בנו, אנחנו לא שוכחים שיש לנו את מה שאחינו הנספים בשואה יכלו רק לחלום עליו - מדינה וצבא משלנו".

לעומתם, יו"ר המחנה הממלכתי, בני גנץ, השתמש במונח "שואה שנייה", ואמר דבר הפוך מנתניהו ומהרצוג: "7 באוקטובר הזכיר לנו שהגבורה אינה רק בכוח הצבאי, אלא קודם כל בנפש המדינה והאומה. אויבינו ביקשו להשמיד, להפחיד ולפרק אותנו, ומצאו אותנו מאוחדים ונחושים יותר... החזרת אחיותינו ואחינו מהשבי דורשת מאיתנו להתגבר על הכעס והזעם שבשחרור רוצחים מתועבים ובדחיית הלחימה. זוהי בדיוק הדבקות ברוח שמאפשרת לנו לגבור על היצר למען רוח עמנו, כדי לשמור על הערבות ההדדית ופדיון שבויים".

חודשים ששרים וחברי כנסת משתמשים במילים שואה ונאצים בהתייחסות לחמאס. נותרתי מבולבלת.

מה שריתק אותי באותו ערב היתה הנוכחות המאסיבית של בני נוער, חבריהם של ילדי המארחים. ישבו פעורי פה. מחו דמעה ולא בסתר. הרשו לעצמם להתחבר לאירוע. נמלאתי תקווה גדולה, שיש דור צעיר, מעורב ואכפתי

ואצטט את דבריו של עופר ליעוז־מנדלוביץ, אביו של עוז מנדלוביץ, לוחם סיירת גולני, שנפל בקרב בצוק איתן: "אומרים לנו לא להשוות בין שואת ששת המיליונים ולא להצמיד את המילה שואה ל־7 באוקטובר. אז כיצד הצלחנו לנרמל יחסים עם הנאצים וצאצאיהם הגרמנים? ועם חמאס וצאצאיו אין איש כאן שמעלה על דעתו שנרמול כזה יקרה אי פעם?".

אז לא, זה לא יקרה בקרוב. כן, ובקרוב, הגיע הזמן לדיון ביום שאחרי המלחמה. בשביל עתיד אותם בני נוער שפגשתי שלשום ב"זיכרון בסלון".